בית הכנסת של המרכז הרפואי הדסה / ירושלים

ציר הזמן

• 1956: בעקבות ניתוקו של קמפוס הדסה הר הצופים במהלך מלחמת העצמאות, מתחיל תכנונו של מרכז רפואי חדש ומודרני בעין כרם על ידי האדריכל יוסף נחמני. התוכנית כוללת הקמת בית כנסת מרכזי שישרת את החולים, המבקרים והצוות הרפואי.
• 1959: נשיאת ארגון נשי הדסה, ד"ר מרים חפץ, פונה אל האנן מארק שאגאל בצרפת ומציעה לו לעצב את חלונות בית הכנסת המתוכנן. שאגאל נענה בהתלהבות רבה ומצהיר: "זהו הסיכוי שלי להשאיר משהו לעמי". הוא מסרב לקבל שכר עבור עבודתו ומקדיש אותה כמתנה לעם היהודי ולירושלים.
• 1959-1961: שאגאל, יחד עם עוזרו המקצועי ואמן הזכוכית שארל מארק מבית המלאכה הידוע בעיר ריימס, מפתחים טכניקה מיוחדת של רדידת זכוכית וצביעה בחומצות המאפשרת שימוש בעד 3 שכבות צבע על זכוכית אחת ללא הפרדת עופרת. שאגאל שואב השראה מפרקי המקרא (בראשית מ"ט ודברים ל"ג) וממלא את החלונות במוטיבים של חיות , סמלים יהודיים וצבעים עזים, תוך הקפדה על האיסור ההלכתי של יצירת דמויות אנושיות.
• יוני 1961: לפני הגעתם לישראל, 12 החלונות מוצגים בתערוכה מיוחדת במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז ולאחר מכן במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, התערוכות זוכות להצלחה פנומנלית ולחשיפה תקשורתית עולמית.
• 6 בפברואר 1962: בית הכנסת נחנך רשמית בהוכחות האמן מארק שאגאל , ראשי המדינה וראשי ארגון נשי הדסה. שאגאל נושא נאום נרגש שבו הוא מתאר את החלונות כחלונות שנועדו להכניס את אור השמים של ירושלים אל תוך המבנה, המבנה עצמו נתרם על ידי משפחת אבל ומקרא על שם בנם אבשלום.
• יוני 1967: במהלך הקרבות באזור ירושלים, פגזי מרגמה פוגעים באזור בית החולים הדסה עין כרם. ההדף והרסיסים גורמים לנזק כבד לכמה מהחלונות. שאגאל, שמתבשר על כך בצרפת, שולח מברק קצר: "אל דאגה, דאגו לחולים, אני אבוא ואתקן".
• 1969: שאגאל חוזר לישראל, משקם ויוצר מחדש את החלקים שנפגעו בבית המלטכה בריימס, ומחזיר אותם למקומם המקורית בבית הכנסת. באותה הזדמנות הוא מוסיף אלמנט קטן של חייל בחלון שבט גד, כאות הוקרה לחיילי צה"ל.