בית העלמין היהודי / פקיעין

ציר הזמן

• המאות ה-1 עד ה-4 לספירה: על פי המסורת המקומית וממצאים ארכיאולוגיים בסביבה, המקום משמש לקבורה עוד מימי בית שני ותקופת התנאים במקום קבורים על פי המסורת חכמי פקיעין הקדמונים, ביניהם רבי יוסי דמן פקיעין. הקברים מתאפיינים במבנה פשוט המשתלב בסלע הגלילי.
• מאות 16-19 (התקופה העות'מאנית): הקהילה היהודית בפקיעין מתבססת כקהילה חקלאית שורשית של יהודים שלא עזבו את הארץ ("מוסתערבים"). לאורך מאות שנים, נקברים באתר בני משפחות זינאתי, תומא, מזרחי ועוד. המצבות מתקופה זו הן לרוב אבנים פשוטות. חלקן ללא כיתוב עמוק בשל תנאי הדור והצניעות החומרית של הקהילה.
• 1931: חוקר ארץ ישראל ולימים נשואה השני של המדינה, יצחק בן צבי, מבקר בפקיעין ומנהל סקר מקיף על הקהילה היהודית ומוסדותיה. הוא מתעד את המצבות העתיקות בבית הקברות ומעלה על הכתב את סיפורי המשפחות המקומיות, דבר שהעניק לאתר הכרה מחקרית לאומית ראשונית.
• 1948: במהלך קרבות מלחמת העצמאות, מרבית תושביה היהודיים של פקיעין עוזבים את הכפר מחשש לחייהם. בית הקברות אינו פעיל באופן סדיר במהלך תקופה זו, אך נשמר מפגיעה משמעותית הודות ליחסי השכנות הטובים עם התושבים הדרוזים בכפר.
• שנות ה-50 עד שנות ה-80: לאחר הקמת המדינה, מבוצעים פרויקטים ממוקדים לניקוי, שיקום וסימון המצבות הישנות שנשחקו או כוסו בצמחייה פראית ובסחף אדמה. האתר מוגדר רשמית כאתר מורשת דתי והיסטורי, ונבנה קיר תמך ושלט אבן המציין את קברי הקדמונים במקום.
• 2018: בית הקברות עולה שוב למודעות הציבורית הרחבה עם פטירתם של אחרוני היהודים שנולדו בכפר. מרגלית זינאתי "שומרת הגחלת" של פקיעין, ממשיכה לתחזק את בית הכנסת והאתרים היהודיים עד זקנתה. המקום הופך לחלק בלתי נפרד מנתיב הסיורים של " מרכז מבקרים בית זינאתי " בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.