כיכר צינה דיזנגוף / תל אביב יפו

ציר הזמן

• 1925-1927: סר פטריק גדס, מתכנן הערים הסקוטי, הוגה את מסגרת "תוכנית גדס" לפיתוח צפון תל אביב. בתוכנית זו הוגדרה הכיכר כנקודת מפגש מרכזית של שישה רחובות, במטרה ליצור כיכר עגולה קלאסית המשמשת גן ציבורי ומעגל תנועה.
• 1934-1938: עיריית תל אביב מכריזה על תחרות אדריכלית לעיצוב הכיכר. האדריכלית גניה אוורבוך זוכה בתחרות עם תוכנית המציגה קו אדריכלי אחיד בסגנון הבינלאומי: חזיתות מעוגלות, חלונות סרט אופקיים ומרפסות שקועות. הכיכר נחנכת בשנת 1938 ונקראת על שם צינה דיזנגוף, רעיית ראש העיר הראשון.
• שנות ה-40 וה-50: הכיכר הופכת ללב הפועם ל "העיר הלבנה". סביבה מוקמים בתי קפה מפורסמים ומוסדות תרבות, בהם קולנוע "אסתר" וקולנוע "חן". המרחב הציבורי במרכז הבמה העירונית כולל מדשאות, בריכת נוי ומזרקה קטנה.
• 1976-1978: בעקבות עומסי תנועה כבדים בצומת, מחליטה העירייה לשנות את אופי הכיכר. האדריכל צבי לישר מתכנן רציף בטון מוגבה להולכי רגל, בעוד התנועה הממונעת זורמת במפלס הרחוב מתחתיו. שינוי זה פגע קשות ברצף העירוני ובקשר העין עם חזיתות הבניינים של אוורבוך.
• 1986: במרכז הכיכר המוגבהת מוצבת המזרקה הקינטית המונומנטלית של האמן יעקב אגם, "מים ואש". המזרקה, ששילבה תנועה, צבע, מוזיקה ואש, הפכה לסימן ההיכר המזוהה ביותר של הכיכר בשלהי המאה ה-20, אך עוררה גם מחלוקות אסתטיות ותחזוקתיות רבות.
• 2016-2018: עיריית תל אביב יפו מובילה פרויקט הנדסי ואדריכלי מורכב להריסת מפלס הבטון המוגבה והחזרת הכיכר למפלס הרחוב המקורי שלה. המזרקה של אגם מועתקת זמנית, משופצת ומוחזרת למרכז הכיכר החדשה-ישנה, המציעה כעת מרחב הולכי רגל רחב, שבילי אופניים וחידוש של הקשר ההיסטורי עם חזיתות הבאוהאוס המקיפות אותה.