רחבת גטו ורשה וקיר הזיכרון ביד ושם / ירושלים

ציר הזמן

• 1947-1948: הפסל היהודי-פולני נתן רפפורט מעצב ויוצר את אנדרטת גיבורי הגטו בורשה, פולין, שנחנכת באפריל 1948 במלאת חמש שנים לפרוץ מרד גטו ורשה. האנדרטה בנויה כמבנה אבן אחד הנושא שני תבליטי ברונזה מנוגדים ומשלימים " "המרד" (הלוחמים בראשות מרדכי אנילביץ') בחזית ו"המצעד האחרון" (הגירוש של הקשישים, הנשים והילדים אל מחנות ההשמדה) מאחור.
• 1950: רפפורט עולה לישראל ומביא עמו את תבניות גבס המקוריות של שני התבליטים, מתוך שאיפה עמוקה לשחזר את היצירה על אדמת המדינה היהודית הצעירה.
• 1953-1960: באוגוסט 1953 הכנסת מחוקקת את "חוק זכרון השואה והגבורה - יד ושם" ומקימה את רשות הזיכרון הממלכתית על הר הזיכרון בירושלים.
• סוף שנות ה-50: אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור מופקדים על תכנון המתחם הפתוח של יד ושם. הם מחליטים להקצות רחבה מרכזית גדולה וחשופה שתוקדש לנושא הגבורה, ותהווה ניגוד ארכיטקטוני למבנים הסגורים והאפלים באתר. קיר הזיכרון עצמו מתוכנן על ידי האדריכל אריה אלחנני.
• 1962-1964: מתחילות עבודות הבנייה של קיר הלבנים האדומות הגדול ברחבה. הלבנים האדומות נבחרו במכוון כדי לדמות את חומות הגטו ואת המבנים האירופיים שנבחרו. תבליטי הברונזה של רפפורט נוצקים מחדש מתוך תבניות הגבס ומותקנים על הקיר בירושלים. בניגוד לורשה, שבה שני התבליטים גב אל גב, כאן הם פרושים לאורך קיר לבנים רחב ופתוח. הצבת התבליטים זה לצד זה נועדה לבטא את המעבר "משואה לתקומה".
• 1970 עד ימינו: הרחבה מקבלת באופן רשמי וקבוע את מעמדה כאתר המרכזי שבו נפתח מדי שנה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בנוכחות נשיא המדינה, ראש הממשלה, קהל אלפים וניצולי שואה.
• שנות ה-90 עד ה-2000: לקראת שנת היובל ליד ושם ובמסגרת תוכנית הפיתוח המקיפה של האתר, הרחבה עוברת עבודות שיפוץ, שימור הלבנים האדומות והנגשה, כדי לקלוט את תשתית השידור הטלוויזיונית המודרנית את המוני המבקרים הפוקדים את המקום מדי יום.