יד לילד ביד ושם / ירושלים

ציר הזמן

• 1976: אברהם (אדוארד) שפיגל, ניצול שואה שאיבד את בנו עוזיאל בתאי הגזים באושוויץ ב-1944, פונה להנהלת יד ושם במטרה להקים מפעל הנצחה ייעודי למיליון וחצי הילדים שנספו. המשפחה מקבלת על עצמה את מימון הפרויקט.
• שלהי שנות ה-70: האדריכל משה ספדיה נבחר לעצב את האנדרטה. ספדיה מחליט שלא לבנות מבנה מונומנטלי קלאסי הפורץ כלפי מעלה, אלא ליצור חלל תת-קרקעי חצוב בסלע המדמה מערה חשוכה, כדי לשקף את הגדיעה של החיים הצעירים ואת תחושת האובדן והבדידות.
• 1985: על רכס הר הזיכרון בירושלים מתחילות עבודות החציבה המורכבות. העיצוב הפנימי מתוכנן בקפידה: חלל חשוך לחלוטין ובו חמישה נרות בלבד (לזכר חמשת בני המשפחה המקוריים של התורם), שבעזרת מערכת מתוחכמת של מראות קעורות ושטוחות משתקפים כאינסוף כוכבים המנצנצים בחשיכה.
• 24 בדצמבר 1987: "יד לילד" נחנכת רשמית בטקס ממלכתי מרגש במעמד נשיא המדינה, הנהלת יד ושם ומשפחת שפיגל. עם פתיחתה, האנדרטה הופכת מיד למוקד עלייה לרגל ולתחנת חובה עבור כל מבקר באתר ההנצחה.
• שנות ה-90 ואילך: החלל הפנימי מקבל את עומקו המוכר דרך פס-קול רציף, המקריא ללא הפסקה (בעברית, אנגלית ויידיש) את שמות הילדים הנספים, גילם וארץ מוצאם. השמות נלקחים מתוך "דפי העד" שנאספו ביד ושם, והקראת המאגר המלא נמשכת חודשים ארוכים לפני שהיא מתחילה מחדש.
• 2005: עם פתיחת מוזיאון לתולדות השואה החדש (שתכנן אף הוא משה ספדיה), היציאה מהמוזיאון ההיסטורי אל נוף ירושלים מתחברת באופן נרטיבי ומסלולי ישירות אל רחבת הכניסה של "יד לילד", ובכך נסגר מעגל חוויית המבקר בקמפוס.